שותף מתוך המהדורה 27/11/2018 concept

שפה משלה

קארן גור נולדה בניו-יורק אך  חיה בתל-אביב, גדלה בבית של רופאים ובחרה ללמוד אדריכלות, התמחתה בתכנון פרויקטים ציבוריים גדולים,  אבל עוסקת בעיצוב-פנים. ללימודי אדריכלות פנתה כמעט עשור לאחר שאובחנה  אצלה דיסלקציה: ”נשמתי לרווחה, הדיסלקציה כיוונה אותי לייעוד שלי, ליצירת שפה  משלי". ראיון חשוף וגלוי לב מיה אור ‭ II ‬

Picture
מגוון מעבודותיה של גור. צילום: איל תגר
Picture

קארן גור. צילום: תמר לביא

האדריכלית קארן גור, בתם האמצעית של  פרופסור דני גור ז"ל, מבכירי וממובילי  תחום כירורגיית הלב בארץ, וד"ר  אלן גור, מומחית לציטולוגיה (תורת  התאים), מתרגשת כששמו של אביה מוזכר. ”אבא  שלי חסר לי, היינו מאוד קרובים והיה לנו קשר נהדר. למרות שהוא לא איתנו אני מרגישה שהוא נוכח לידי  ושומר עליי כל הזמן". כך אומרת גור בראיון שנערך עימה שנתיים לאחר מותו.

גור, ‭ ,47‬ נשואה ‭ ,2 +‬ חזרה לארץ לאחר עשור שבו  למדה ועבדה בלונדון ובניו-יורק. בישראל פתחה  משרד עצמאי, שבו היא מתמקדת בעיצוב-פנים של  בתי ודירות יוקרה. למרות הרקע המשפחתי שלה,  בחרו היא ושני אחיה, גבי ואורי, ללמוד אדריכלות.

אביך, פרופ' דני גור ז"ל, היה דור רביעי למשפחה  של רופאים. את ואחייך אדריכלים. האם

התרחקותכם ממקצוע הרפואה נובעת מהסערות המתוקשרות שבהן היה מעורב אביכם?

”אבי השפיע עליי בהמון מובנים. הפנים הציבוריות שלו הן חלק קטן מאוד עבורי. כשאני חושבת עליו עולות לנגד עיניי אלפי המשפחות שזכו לחיים בזכות  אבי. עד היום פונים אליי אנשים ואומרים לי ’תודה  על מי שהוא היה'.

”אין קשר בין הבחירות הסופיות שלנו, הילדים,  בתחום האדריכלות, לבין הכתבות שהתפרסמו עליו,  או על ידו. אבי היה חובב אדריכלות מוכשר, ובתחילת  דרכו האקדמית הוא נרשם ללימודי אדריכלות. אגב, כל המשפחה מצד אבא מגיעה מרקע של יצירה:  פיסול, ציור, נגינה ומחקר".

האם כילדיו, לא ציפו מכם ללמוד רפואה?

”ממש לא כיוונו ולא עודדו אותנו לפנות לרפואה. לא  היו ציפיות כאלה מאיתנו, אפילו נהפוך הוא. הוריי היו אמנם מסורים מאוד לעבודתם, וטיפחו קריירות מצליחות, אבל תמיד אמרו שזה מקצוע קשה  ותובעני מאוד. במקביל, הייתה בבית אהבה גדולה לאסתטיקה ואווירה של יצירה ויצירתיות. בסופישבוע שמענו הרבה מוזיקה קלאסית ומגיל צעיר ההורים לקחו אותנו לתערוכות ולביקורים בגלריות לאמנות. בין האמנים לאבי נוצרו קשרים וחברויות שהמשיכו גם בבית, בשיחות שניהלו לתוך הלילה בנושאי רוח ופילוסופיה. להוריי יש אוסף אמנות מרשים, שכולל ציורים ופסלים ובהם עבודות של  אורי ריזמן, יגאל תומרקין, משה קופפרמן, אביגדור  סטימצקי, לאה ניקל, אורי ליפשיץ, רפי לביא ועוד.  ”בנוסף, הרקע של אמי אירופי, ובזכות הטעם הנהדר שלה, העיצוב של הבית שבו גדלתי היה שונה מאוד  ממה שהיה מקובל אז בארץ. אני מאמינה, שאני  ואחיי ספגנו את האווירה הזו, כי גם אחי ואחותי פנו,  כמוני, לארכיטקטורה".

שנות הילדות והנערות עברו על גור-הבת בין  תל-אביב לקיסריה. ”גרנו בתל-אביב והיה לנו בית  בקיסריה שאליו נסענו בסופי-שבוע. זה היה בית גדול מאוד במושגים של אז, שניצב על שטח של דונם במגרש של ארבעה דונמים, וגילם שילוב מרתק של עוצמה ופתיחות. מי שתכננה אותו הייתה האדריכלית אורלי שרם, וכמו הפתיחות המלאה של הבית לנוף  הים, שהיא השכילה ליצור בשיתוף עם דני ואלן (גור), הייתה בו פתיחות אנושית. הדלת לא הייתה נעולה  אף פעם, כמו בבית ילדותו של אבא, אנשים כל הזמן  ’באו ויצאו'. הבית היה תוסס ומסביר פנים, מלא חיים  וחום".

”מצאתי בית"

מתי התחלת להתעניין בתחום האדריכלות?

”כילדה קטנה חוויתי קושי עם הבנת הנקרא. לא  הצלחתי לחבר אותיות, מילים ומשפטים. לא הבנתי למה אני לא מבינה כמו כל הילדים, והייתה לי תחושת מצוקה שאני לא יכולה לתקשר את מה שיש  לי בפנים. בסוף כיתה י"א, אובחנתי כדיסלקטית, ואף  שזה נשמע מוזר, הייתה בכך תחושת הקלה.

קיבלתי גושפנקה לקשיים ולתחושות שליוו אותי, והבנתי שגם אם אני לא טובה בלימודים, זה לא אומר שאני לא יכולה להצטיין בדברים אחרים. היום אני מרגישה שהדיסלקציה הייתה בעצם סוג של  מתנה שכיוונה אותי לייעוד שלי".

לדברי גור, ”הבחירה ללמוד אדריכלות לא הייתה חלום ילדות נחשק, אבל כן סוג של המשך טבעי לערכי היצירתיות והאסתטיקה שספגתי בבית. הדיסלקציה סגרה בפניי לא מעט אפשרויות, כי לא הצלחתי לעמוד בדרישות הפורמאליות של האוניברסיטאות. בסופו של דבר, הבנתי שהמקום הנכון עבורי הוא תחום שבו תהליך הלמידה אינו מילולי, ושהכיוון שלי הוא עיצוב, שמאפשר הבעה בשפה שמבוססת  על קווים, קומפוזיציות, צבעים וחומרים, שפה שאני יכולה לייצר ושבאה מבפנים".

”ב'מכללת הסביבה – סדנה לעיצוב ולאדריכלות',  שהקים האדריכל אליעזר פרנקל ז"ל, זיהו בתיק העבודות שלי אמירה גרפית חזקה, ומעבר לתיק עבודות - לא היה צריך פסיכומטרי או בגרויות עם  ממוצע ציונים גבוה. הרגשתי שמצאתי שם בית. התובנה שאני יכולה ליצור את השפה שלי הייתה משמעותית מאוד מבחינתי, ודרבנה אותי להצטיין ולמצות את היכולת שלי בכל מה שמתקשר לכך. בהתחלה למדתי עיצוב תעשייתי, אבל אחרי קורס קיץ בארכיטקטורה נשביתי בקסמו של התחום. כשהבנתי שזה הכיוון שלי, נסעתי ללמוד אדריכלות  בלונדון, ב-‭Architectural Association School of) AA ‬ ‭ , (Architecture‬ שהוא אחד מבתי-הספר המובילים  בעולם לאדריכלות".

עם סיום לימודיה בשנת ‭ ,2000‬ השתלבה גור  בסניף הלונדוני של משרד האדריכלות ‭ KPF ‬  (‭Kohn Pedersen Fox‬) ואחרי שנתיים, כשעברה

לגור בניו-יורק, השתלבה במשרד הנחשב

Picture
סקיצות אדריכלות שהכינה גור במהלך הלימודים, דוגמא לשפה גרפית שמתורגמת לפרויקט אדריכלי

"אבא שלי, פרופסור דני גור ז"ל, חסר לי, היינו מאוד קרובים והיה לנו קשר נהדר. למרות שהוא לא איתנו אני מרגישה שהוא נוכח לידי ושומר עליי כל הזמן"

‭,Pei Cobb Freed & Partners‬ שאחד ממקימיו

הוא האדריכל הנודע ‭ .I.M.Pei ‬

גור: ”שני המשרדים שבהם עבדתי הם משרדים גדולים שעוסקים בפרויקטים ציבוריים רחבי  היקף, מעסיקים צוותי תכנון גדולים, ומתנהלים עם משמעת קפדנית ביותר ואתוס מקצועי מחמיר  ומתמסר מאוד. מבחינתי, זה היה המשך ישיר לרוח  הלימודים האינטנסיבית ב-‭,AA‬ שמכוונת לטוטליות ולהתמסרות, כך שהדברים נטמעו בי וגיבשו את  תפיסת ההתנהלות המקצועית שלי".

זה מזכיר את הדרך שבה חונכת?

”אבא שלי דיבר הגינות אישית ומקצועית. היה ברור שהשאיפה היא למצוינות, ותמיד הייתה  התייחסות לנושא של התמדה, דיוק וירידה לפרטים,  ובעיקר להתנהל בצורה מכובדת ומנומסת".

עובדת 12 שעות ביום מרצון

כשחזרת לארץ הקמת משרד עצמאי, ועל אף שלמדת אדריכלות והתמחית בעבודה על מבני  ציבור גדולים, את עוסקת רק בעיצוב-פנים.

”אחרי מספר שנים בניו-יורק שבתי עם בעלי לארץ. הנחיתה לאחר עשר שנות היעדרות הייתה רכה, חזרתי מגובשת לגבי המשך דרכי. היה לי ברור שאעבוד כעצמאית כדי לשמר את הקודקס המקצועי שגדלתי עליו; וגם שאני משנה כיוון בתחום העיסוק

40

Picture
Picture

אחרי שנים של מעורבות בפרויקטים ציבוריים  גדולים".

”עיצוב-פנים של בתים הוא התמקצעות בפני עצמה;  ולכן, למרות השכלתי האדריכלית, אני עוסקת רק  בעיצוב ובתכנון פנים, בדירות ובבתים פרטיים. במקרים כאלה, אני משתפת פעולה עם אדריכלים אחרים לתכנון המעטפת. אני עובדת רק על פרויקטים שמעניינים אותי, ומעדיפה לתכנן ולעצב חללים מורכבים, כמו חיבור דירות או פנטהאוזים  דו-קומתיים; וככל שהחלל מורכב יותר, כך הוא מאתגר יותר. בפרויקטים שלי אני מתכננת ומפתחת  את הפרטים ברזולוציות של מקרו ומיקרו".

את עובדת היום על פרויקטים בקנה-מידה קטן יחסית לעומת מבני הציבור שתכננת בעבר. מה ההבדל?

”קנה-המידה פחות מהותי בעיניי. מה שמשנה הוא היכולת לקבל החלטות עיצוביות ואחריות על  העשייה. עבודת תכנון היא עבודת צוות. אם יש  דיאלוג רהוט בין אדריכל, קבלן, מפקח, יועצים,  ספקים וכמובן הלקוחות, הפרויקט מצליח. כשעבדתי במשרדים בחו"ל הייתי חלק מצוות  שמנה שמונה-עשרה אנשים, ולכל אחד מהם היה  תפקיד מוגדר. בתפקיד הראשון שלי ב-‭,KPF‬ הייתי בתחתית הסולם. לא הייתה משמעות לרעיונות ולחשיבה שלי, כי מישהו מעליי תמיד בדק את מה שעשיתי.

”שבע שנים מאוחר יותר, בתפקיד שמילאתי  ב-‭,PCF-P‬ כבר עבדתי ישירות מתחת למנהל קבוצה, והייתה לי עצמאות כמעט מוחלטת ברמה של פגישות מול לקוחות וקבלת החלטות. ובכל  זאת, עדיין נזקקתי לאישור סופי ממנהל. היום אני זו שמקבלת את ההחלטות וכל האחריות  היא שלי. אם בתחילת עבודתי עבדתי ‭ 12‬ שעות  ביום, כי כך היה מצופה, היום אני עובדת ‭ 12 ‬ שעות ביום, כי זה מה שאני מצפה מעצמי  על-מנת להגיע לסטנדרטים שלהם אני מתחייבת".

ההשפעה של דודה אילנה

חלק גדול מלקוחותייך הם שגרירים מארצות  אחרות. האם קיים הבדל בתפיסה של מגורים, ושל עיצוב-פנים בינינו ובין העולם?

”קיים שוני מהותי בין לקוחות מקומיים לבין  לקוחות מחו"ל. לא במובן של טוב יותר או פחות.  אני חושבת, שזה קשור לקונטקסט שהם באים ממנו. לקוחות מחו"ל מגיעים מתוך תרבות מוגדרת וותיקה מבחינה עיצובית, ומכאן שרובם מגיעים עם ידיעה של מה שהם רוצים גם בנושא החללים, החלוקות  והחומרים. בארץ, השדה מוגדר הרבה פחות. זו סיטואציה שמאפשרת יצירה חופשית, אבל בה בעת נדרש גיבוש שפה ארוך ומעמיק יותר, שלוקח יותר  זמן. היתרון הוא האפשרות לייצר משהו חדש ורענן".

אביך יצא נגד אופנות מתחלפות ברפואה. מהי התייחסותך לאופנות המתחלפות באדריכלות ובעיצוב?

”אבא לא התנגד לאופנות, הוא התייחס למרחק  שמכשור יוצר בין חולה לרופא. הוא טען, שהרופאים איבדו יכולת לזהות מחלות ללא מכשירים, ושרמת  ההבנה והידע בנושא, נמצאת בירידה. גם באדריכלות עידן המחשב מרחיק לא פעם מהבית ומהחומר, ומייצר קשרים קרים בין האדריכל לפרויקט. אל מול זה קיימת שאיפה להתקרב אל הלקוח, ולקיים  קשר ישיר של הבנה אנושית וחומר".

והסגנון שלך – אופנתי?

”אני נמנעת מהגדרות סגנוניות כאלה או אחרות. מה שחשוב זה להקשיב ללקוח. האגו האישי או ההעדפות האסתטיות הפרטיות שלי ממש לא רלבנטיות כשמדובר בתכנון למישהו אחר. שימוש בחומרים טבעיים הוא מבחינתי ערך חד-משמעי בתכנון. כנות החומר משדרת את האנרגיות שלו ומעוררת תחושות רגשיות שמנסחות במידה רבה  את חוויית החלל".

מוזיאון אילנה גור, של דודתך, שוכן ביפו במבנה  בן 280‬ שנה, אשר שימש בגלגוליו הקודמים כחאן יהודי לעולי רגל. מה דעתך על סגנון המבנים  היפואיים עם תקרות החרס מהמאה ה-?18

”דודה אילנה היא יוצרת מוכשרת ו'חד-פעמית'. היצירתיות וחופש היצירה שלה השפיעו עליי  רבות, כבר מגיל צעיר. להבנתי, אילנה מתרגלת במוזיאון מפגשים בין עולמות ואיכויות כרעיון וככלי של שוויון האדם. בספרה האחרון יש  התייחסות לנושא 'הכלאות', היא מנכיחה  את חשיבות המפגש בין חפצים לזמנים".  על רקע סדר היום העמוס של גור (ניהול משרד,  עבודת תכנון, הוראה, בית ומשפחה), רגע לפני שהראיון מגיע לקיצו אני תוהה - איך היא מבלה את שעות הפנאי המעטות שלה ואם יש לה איזה תחביב שהיא מטפחת.

גור מחייכת: ”העבודה שלי והממד היצירתי שמקופל  בה, ממלאים אותי. אני אוהבת, גם בסופי השבוע, לשבת על סקיצות ועל רישומים אדריכליים ברוח  של פעם, זה מרגש אותי".

"ממש לא כיוונו ולא עודדו אותנו לפנות לרפואה. הוריי היו  אמנם מסורים מאוד לעבודתם, וטיפחו קריירות מצליחות, אבל תמיד אמרו שזה מקצוע קשה ותובעני מאוד"

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן