שותף מתוך המהדורה 07/06/2017 חדשות

ההתנגדות להסדר החוב עם אליעזר פישמן עו“ד אחיעד הראל

הלך–רוח  ציבורי ”מהבטן“

Picture

השבוע, עם היוודע פרטי המתווה להסדר החוב שסוכם בין איש–העסקים אליעזר פישמן לבין  המנהל המיוחד של נכסיו מטעם בית–המשפט, שוטפים את הארץ נחשולים של ביקורת קשה  על עקרונות ההסדר. זאת, בין היתר משום שהציבור - בגיבוי חלק מנבחריו שינצלו כל הזדמנות לעשיית הון פוליטי מהיר - תופס את עצמו כמי שצפוי  לספוג "תספורת" של כ–2 מיליארד שקלים, בעוד שמשפחת  פישמן "תורמת" מכספה לטובת ההסדר בין ‭ 140‬ ל–‭400‬ מיליון שקלים.

קשה להתווכח עם אי–הסובלנות של הציבור כלפי אנשי–עסקים שיוצאים להרפתקאות פיננסיות, ולאחר מכן מגישים  לציבור את החשבון של הפסדיהם. עם זאת, דומה שכאשר מדובר  בהסדרי חוב של אלו המכונים "טייקונים", הביקורת הציבורית חורגת לממדים אשר חוטאים לאינטרס הציבורי. נושאי הדגל של הביקורת נכשלים בכך שאינם מבחינים בין שני שלבים שונים בתכלית הנוגעים לאירוע הקריסה העסקית: השלב שבו החליטו המערכת הבנקאית והגופים המוסדיים להעמיד אשראי לאיש–העסקים, לעומת שלב גיבוש הסדר החוב לאחר הקריסה. מדובר  בשתי נקודות קוטביות על ציר הזמן, שיש להתייחס אליהן בנפרד.

בנוגע לשלב העמדת האשראי, הציבור צודק בכך שהוא מצפה מהמערכת הבנקאית ומהגופים המוסדיים, שיבחנו את עצם העמדת האשראי, את היקפו ואת הביטחונות הנדרשים להבטחתו  בדרך עניינית, שקולה ויסודית. מדוח שפרסם הפיקוח על הבנקים לפני כשלושה חודשים עולה, שהמערכת הבנקאית אכן העריכה  באופטימיות–יתר את הסיכוי לכך שאנשי–עסקים שעמדו בראש קבוצות עסקיות מרכזיות במשק יוכלו לפרוע ללא קושי את האשראי שנטלו.

יחד עם זאת - והדברים אינם מתייחסים בהכרח למקרה של  קבוצת פישמן - למעט מקרים בודדים, לא נמצא שהמערכת הבנקאית העמידה אשראי משיקולים זרים או בצורה בלתי  זהירה. יתרה מכך: בפרספקטיבה בינלאומית נראה שהפסדי הבנקים בעקבות קריסות עסקיות גדולות אינם חריגים ואיכות תיקי האשראי במערכת הבנקאית אף טובה מזו של בנקים ברוב המדינות המפותחות בעולם.

באשר לשלב גיבוש הסדר החוב לאחר הקריסה, עקרון–העל שאמור להכריע בשלב זה הוא התועלת המרבית המצרפית  לנושים. מה שאמור להנחות את הבנקים, את הציבור ואת יתר  הנושים בשלב זה הוא לא הרצון להעניש את "הטייקון" על כישלונותיו, ואף לא הרצון לגרום לו לשלם על חטאיו בירידתו מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. המטרה היחידה שאליה על כל הגורמים המעורבים לחתור, היא מציאת הפתרון שישיב לנושים  (ולציבור) את החלק המרבי מכספם.

היות שברוב המכריע של הפעמים דווקא הסדר נושים משיג  מטרה זו, להבדיל מהליך של פשיטת–רגל, אסור שהכנסת  "הטייקון" להליך של פשיטת–רגל תהפוך למטרה בפני עצמה. אלו העקרונות שצריכים להישמר בעת שנשקלת פשיטת–רגל כחלופה להסדר חוב.

כאן המקום לציין שלושה חסרונות עיקריים של הליך פשיטת–רגל: האחד, הוא יכול לפגוע בערך החברות שבשליטת החייב, כך שהתמורה שתגיע לנושים תהא עוד יותר פחותה. החיסרון השני הוא שאמנם בהליך של פשיטת–רגל ניתן להתחקות אחר חלק גדול מנכסי החייב ולממשם, אך יש נכסים שלא ניתן להגיע  אליהם. למשל, הדין מחריג נכסים שהעביר החייב לבני–משפחתו  בעבר הרחוק. החיסרון השלישי הוא, שבתרחיש של פשיטת–רגל משפחת החייב כנראה לא תתגייס ותתרום מנכסיה לטובת  הנושים (כפי שעשתה משפחת פישמן).

לכן, הלך–הרוח הציבורי הדוחק בבנקים להתעקש על הכנסת  "טייקון" שנכשל להליכי פשיטת–רגל, אף שאולי זה מוצדק "מהבטן", אינו מבוסס על טעמים רציונליים וחוטא לאינטרס  הציבורי, שהוא הכנסת עוד כסף לקופת הפירוק. לכן, הגיעה העת להתבגרות ציבורית בכל הנוגע להסדרי חוב. ראוי שגם בשלב זה של סערת הרוחות, נזכור שמדובר בבעיית אשראי הדורשת פתרון  מעשי ויעיל, ופחות ב"ענישה" של מי שנכשל. כל זאת, תוך הפקת לקחים מתמדת של כלל השחקנים בשוק האשראי, כדי לנסות ולצמצם ככל שניתן את ההשלכות של אותם כישלונות אשראי בלתי נמנעים.

הכותב מתמחה בהבראת חברות ובחדלות–פירעון

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן