שותף מתוך המהדורה 08/01/2017 חדשות

שי ניב

פראבדה נגד פראבדה

Picture

‭.1‬ זו לא הייתה עוד שיחה בין ראש  ממשלה למו"ל של עיתון נחשב. היו אלה שני העורכים האחראים, האחד מהעיתון של המדינה והשני מהמדינה שיש לה עיתון. כמו בימיה  הטובים של "ועדת העורכים" הם ישבו  ותיאמו עמדות. אלא שלא כמו בעבר, את השיקולים הביטחוניים החליפו  סוגיות של כסף, השפעה וכוח. מעולם זה לא היה סיפור של עיתונות חופשית מול הפראבדה של השלטון. היו אלה שני אנשים ציניים וכוחניים שנמצאים בעמדה הזו יותר מדי זמן בשביל שמשהו טוב ייצא מזה. היה זה פראבדה נגד פראבדה.

אחרי שיידומו צהלות השמחה בקרב מי ששוכנעו מזמן שהחקירות האלה כבר יניבו כתב אישום, יתברר פעם נוספת שראש הממשלה נתניהו עשוי לצאת מהן רק מחוזק.

נכון, האובססיה שלו כלפי התקשורת והצורך לשלוט בה באו לידי ביטוי פעם נוספת. אבל לפחות באותה מידה תוצג ההוכחה לכאורה שמי שמתיימר לשאת את דגל התקשורת החופשית היה מוכן להעמיד אותה לממכר של תן וקח.

"ישראל היום" לא יפיץ מהדורה  בסוף שבוע ו"ידיעות אחרונות" יהיה קצת יותר נחמד להוד מעלתו. אולי הכול קרה הפוך, ייתכן שהנסחט הוא דווקא הסוחט, ולא מן הנמנע שהיה שם  קצת מהכול. בעידן פוסט האמת, מה שחשוב זה מה שייצרב בסוף. אפילו המפיק ההוליוודי ארנון מילצ'ן לא יכול היה לחשוב על סצנה כל כך צינית ודרמטית בעת ובעונה אחת. מה שבטוח, בסרט הזה אפשר לוותר על הפופקורן ולחלק שקיות הקאה.

‭".2‬ידיעות אחרונות" הוא פעם העיתון של ליברמן, פעם של  בנט, פעם של לבני ופעם של בוז'י.  ברגע האמת, הוא יהיה העיתון של לפיד.  "ישראל היום", לטוב ובעיקר לרע, הוא  העיתון של נתניהו. לפחות הוא עקבי. זה

אחרי שיידומו צהלות השמחה בקרב מי ששוכנעו מזמן שהחקירות האלה כבר יניבו כתב אישום, יתברר פעם נוספת שראש הממשלה נתניהו עשוי לצאת מהן רק מחוזק

מה שיישאר כנראה מהפרשה שמכונה  במשטרה "‭,"2000‬ אותה פרשה שהבטיחה לנו רעידת אדמה.

בפרשה הזו לא הפוליטיקאים הם  המפסידים, רק הציבור. כי הציבור כבר לא מסוגל לקרוא עיתון בלי המשקפיים הדמיוניים שמזכירים לו שמאחורי כל כותרת וכל מה שנחזה לעובדה, עשוי להיות אינטרס זר. ככה בדיוק נתניהו רוצה את הקוראים שלו, ככה הוא מדלג מעל החקירות ומעל המתנות, באדיבותו  של נוני. זו האירוניה במלוא תפארתה.

‭.3‬ הציבור הישראלי, כתבנו את זה כאן כבר בשבוע שעבר, מכיר בשילוב התכונות השליליות של נתניהו:  קמצנות ונהנתנות. הוא לא אוהב את זה, אבל הוא התרגל לזה. לתכונות האלה  אפשר להוסיף, במיוחד היום, את תחושת הנרדפות שלו והאובססיה שפיתח כלפי התקשורת. כל פרשה שתעסוק באותן  תכונות, מכוערות ככל שיהיו, רק תעצים את הנרטיב הנרדף ותחזק את הספין כאילו מערכות התקשורת והמשפט עושות יחד כדי להפיל ראש ממשלה שלא באמצעות הקלפי.

זה לא אומר שלא צריך לחקור, זה לא מפחית בדבר מחומרת המעשים המיוחסים, אבל זו המציאות. זה לא מסר לשומרי הסף ולאנשי האכיפה שחייבים לעשות את מלאכתם ללא מורא וללא בדל של שיקול דעת זר - זהו מסר למי שמתיימרים להוות אופוזיציה ולא מצליחים להתרומם מעל האובססיה שלהם לנתניהו. •

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן