שותף מתוך המהדורה 08/06/2017 חדשות

”בתאגיד אין ייצוג הולם לכל שכבות האוכלוסייה, כולל מזרחים. הם ניסו לבנות משהו בצבע אחד וקיבלו משהו בצבע אחד“

למרות הקריירה הארוכה בתקשורת, שבשיאה הגיש את ”מבט“ בערוץ 1 ז“ל, אמיר איבגי תמיד הרגיש אאוטסיידר • אבל  דבר לא הכין אותו ליחס הגזעני שקיבל לדבריו מאנשי התאגיד, כשהציעו לו להסתפק בתפקיד מבזקן בכיר כי “יש בעיה  עם הנוכחות שלך על המסך“ • כעת, עם תוכנית אקטואליה יומית חדשה בערוץ ‭ ,20‬ הוא לא נרתע מלהתעמת עם הקולגות  בתקשורת התל אביבית השמאלנית, ומבטיח שהמהפכה של העיתונות המזרחית מהפריפריה רק התחילה / יונתן כיתאין

Picture

צילום מסך

הראיון עם שרה נתניהו. ”נקודת המוצא של הביקורת מעוותת“

Picture

צילום: איל יצהר

קובלנץ. ”התאגיד לא של אבא שלו“

Picture

אמיר איבגי. ”הנושא של המזרחיות, העדתיות והייצוג לכל קבוצות האוכלוסייה הוא חי ובועט בציבור בישראל“ צילום: אמיר מאירי

אמיר איבגי

Picture

• תפקיד: מגיש ”היום הזה“ בערוץ 20

• אישי: בן ‭ ,42‬ נשוי ואב  לשניים, גדל באילת, מתגורר בבאר שבע

• מקצועי: שידר ברדיו קול הים האדום; הגיש את מהדורת החדשות המקומית של באר  שבע, את ”מבט“, ”חדשות  השבת“ ו“המוסף“ בערוץ 1

• עוד משהו: הכיר את אשתו כשהייתה המפיקה שלו בטלוויזיה המקומית

גם אחרי לא מעט שיחות עם עובדי רשות השידור שנפגעו מהיחס שזכו לו מהתאגיד, קשה להישאר אדישים לאופן שבו מתאר אמיר איבגי, עיתונאי ומגיש בכיר בעשור האחרון  בערוץ ‭ ,1‬ את היחס שקיבל מגוף השידור  הציבורי החדש, שיצא לדרך במאי.

”העלבון שאתה חוטף כאיש מקצוע  - עזוב כאיש מקצוע, כאדם - אחרי כל השנים שלך ברשות השידור, אחרי כל מה שעשית בחיים המקצועיים שלך,  מתייחסים אליך פשוט כאל סמרטוט“, הוא אומר וקולו מתרומם כשהוא מתאר את הצעת העבודה שקיבל בסופו של  דבר. ”זו הייתה שיחה של שלוש דקות  בערך: ’תגיד עכשיו בטלפון אם אתה רוצה את ההצעה שקיבלת, השכר שאנחנו יכולים להציע הוא כזה וכזה, אז תגיד כן או לא כי מכאן אנחנו ממשיכים  הלאה‘. לא נפגשו איתי, לא דיברו איתי,  שום דבר. איזו מין התנהגות זאת?“.

זה, כאמור, היה רק סופו של התהליך, שהגיע במארס האחרון, רגע לפני עליית  התאגיד לאוויר, כשאיבגי קיבל סוף–סוף את הפנייה שבה הוצע לו לשמש “מבזקן  בכיר“ בערוץ החדש. אבל מבחינתו, כמו מבחינת רוב עמיתיו לערוץ, המסע הקשה שעבר עליהם התחיל הרבה קודם ונמשך לא מעט זמן.

”מינואר ‭ 2016‬ עובדי רשות השידור היו יכולים לפנות לתאגיד ולשלוח  קורות חיים“, הוא מספר. ”כמו כולם גם אני עשיתי את זה והמתנתי. היה אמנם ראיון אחד לא מחייב, לגמרי ברמת  ההיכרות, שאני אפילו לא מגדיר כראיון, ובמשך כל הזמן הזה התקשרתי לכוח  אדם, שאלתי ’מה קורה?‘, וכל הזמן אמרו  לי, ’יהיו איתך בקשר‘. מבחינתי מדובר פשוט בשנה וחצי של התעלמות נקודה. אף אחד לא דיבר איתי בזמן שאנשים  אחרים חתמו והסתדרו“.

וכשבסוף זה כן קרה, ואיבגי אפילו חתם בתאגיד, הזעם שלו ותחושת  ההתקוממות רק גברו. ”בסופו של דבר הגיעה שיחת טלפון מברוך שי (ראש  חטיבת החדשות של התאגיד, י“כ) - שאני באמת לא מאשים אותו כי הוא היה בסך הכול יומיים בתפקיד - והוא  אומר ’אני מכיר אותך, אני יודע מה עשית, אני רוצה להציע לך להיות  מבזקן ראשי“. לדבריו, כשניסה לברר באותה שיחה מדוע בתור מי שהגיש  תוכניות דגל בערוץ, כמו ”מבט“  ו“חדשות השבת“, עליו להסתפק  בתפקיד של מבזקן, נאמר לו: ”יש בעיה  עם הנוכחות שלך על המסך“.

למה אתה חושב שהם התכוונו בהסבר הזה?

”לי זה מאוד ברור למה הוא, או מי  שאמר לו להגיד לי את זה, התכוון. המסר הוא כנראה מלמעלה, ואת התוצאה של המסר הזה אתה רואה לא רק במקרה שלי, אלא באיך שכל המסך  של ’כאן‘ נראה עכשיו“.

כלומר, שאין על גבי המרקע אנשים ממוצא מזרחי?

”אני לא מדבר רק על מזרחים. אין ייצוג הולם לכל שכבות האוכלוסייה  כמו שצריך להיות בשידור ציבורי. וכן, זה כולל גם את המזרחים, ואת הטענה הזאת הרי לא רק אני משמיע עכשיו. אתה שומע את הביקורת. גם הנהלת התאגיד פתאום רואה שיש להם עכשיו איזושהי בעיה, לפחות על פי ההודעה שהוציאו. אני גם שומע שהם מחפשים עכשיו כל מיני פרסונות מזרחיות כי  הם מרגישים את הלחץ מבעבע“.

אולי זו הייתה טעות בתום לב? הם בכל זאת קמו בלחץ מאוד גדול ובתנאים לא אידאליים.

”טעות בתום לב? שאתה לא מוצא אפילו אחד לרפואה שיופיע על המסך  שלך? אל תיקח אותי, נגיד שלא צריך  לקחת מישהו מערוץ ‭ ,1‬ קח מישהו אחר.  אבל אין, לא נמצא, אין אף מזרחי, אין אף אחד שהוא קצת פנים אחרות. ופתאום מועצת התאגיד שליוותה את כל תהליך ההקמה גילתה את זה. נו,  באמת. הרי ידעתם בדיוק מי מונה,  ולמי פנו, ועם מי ניהלו מו“מ. אז אני לא מוצא מילה לומר כאן בעניין הזה חוץ מגזענות. סליחה שאני נאלץ להשתמש במילה הזאת, אבל באמת  שבעיניי אין כאן שום דבר אחר“.

גזענות מצד מקבלי ההחלטות בתאגיד?

”כן, הם ניסו לבנות משהו בצבע אחד  והם קיבלו משהו בצבע אחד. זה הכול. איבגי לא יכול להיות מבחינתם מישהו  על המסך. איבגי כדמות מייצגת. האנשים האלה חיים בתוך הבועה של עצמם והם פשוט לא מסוגלים לחשוב שיש אנשים מוכשרים בפריפריה, אפילו מזרחים, שיכולים לדבר יפה בטלוויזיה. זה נשמע להם כאילו משהו  שלא קיים“.

אולי אני אומר את זה ממקום של  נוחות, אבל זה נשמע לי קצת מוקצן. יכול להיות שיש הטיות מסוימות גם היום, אבל מה שאתה מתאר נשמע כמו משהו שלקוח מתקופה אחרת.

”אני אומר לא לזלזל בדבר הזה. הנושא הזה של המזרחיות והעדתיות והייצוג לכל קבוצות האוכלוסייה הוא חי ובועט בציבור בישראל. אי אפשר להתעלם מזה, אי אפשר להגיד ’לא, אתם חיים בשנות החמישים, ועוד  פעם אתם המזרחים הבכיינים‘. אני  מכיר את כל הטיעונים האלה“.

המנהלים הבכירים בחטיבת החדשות הם דווקא ממוצא מזרחי.

”את כל ההחלטות שם בסופו של דבר קיבל אלדד קובלנץ. עובדה שחמישה  סמנכ“לים שלו הלכו הביתה, אז כנראה גם אנשים שם בתוך התאגיד חשבו אחרת. אבל אף אחד לא שואל אותו את השאלות. הוא קיבל תקציב אישי להקים עסק פרטי שלו? תאגיד השידור לא שייך לאבא של אלדד קובלנץ ולא  לאבא של גיל עומר. זה גוף ציבורי“.

”כשהפרענק מבאר שבע  מגיש, זה לא בסדר“

בסופו של דבר, על רקע התסבוכת הפוליטית שנוצרה סביב יציאתו לדרך של התאגיד, איבגי ויתר על התענוג  ועכשיו הוא בערוץ ‭ .20‬ מראשית השבוע שעבר הוא מגיש שם תוכנית אקטואליה  לילית (”היום הזה“, א‘–ה‘, ‭ ,(23:00‬ ”עם  טאץ‘ אישי“, כמו שהוא קורא לזה. ושוב  הוא בערוץ שרחוק מהברנז‘ה, שהבון טון הוא לעקם כלפיו את האף, אבל נראה שהסיטואציה הזאת מהווה עבורו גורם משחרר, טוענת אותו באנרגיות, כמעט הופכת אותו לשש אלי קרב באופן שלא  מתיישב עם הדימוי הסולידי שלו. סוף–סוף הוא יכול להצהיר בפה מלא שהוא עם הילדים הדחויים של הכיתה ושרק שם הוא באמת מרגיש שייך.

”התקשורת לא מביאה לידי ביטוי  עמדות מסוימות ואני שואל באמת, למה?  למה השיח הוא חד–צדדי? אני רוצה לתת במה לתמונה המלאה או לפחות לסוג מחשבה שלא באה לידי ביטוי בדרך כלל  בתקשורת, וזה מה שאני עושה“, הוא אומר על התוכנית החדשה.

התחושה הזאת הציקה לך גם לאורך השנים שלך ברשות השידור?

”ודאי שזה הציק לי. הרי גם ברשות השידור השתדלתי להביא לידי ביטוי את אותם דברים שאני עושה היום, כמובן במסגרת מגבלות מסוימות של המקום.  וכשמינו אותי להגיש את ’הכול דיבורים‘  לפני שנתיים, קם קול סערה: ’מה פתאום  נותנים לו לשדר?‘. שנה וחצי שידרתי עם מאבטח בכניסה לאולפן, אף אחד לא  ידע את זה. למה? כי עיתונאים שאתה שומע אותם היום משדרים בתאגיד השידור הציבורי והם נחשבים בעיני הציבור לעיתונאים גדולים, לא נתנו לי  לשדר. למה, כי בן אדם שהוא כאילו לא מהברנז‘ה שלכם בא פתאום ומדבר?“.

היו אז טענות או מחאות סביב ניסיונות לכאורה להתערבות פוליטית בתוכנית.

”הטיעון אז היה מה פתאום מביאים מגישים מהטלוויזיה להגיש ברדיו, רק שבאותו זמן הגישו גם אילה חסון  ועודד שחר, שהם גם מהטלוויזיה. אבל כשהפרענק מבאר שבע מגיע להגיש, זה  לא בסדר, וזה בדיוק היה העניין“.

אמרו לך את זה?

”לא. אני שמעתי את השיח במסדרונות, אני ראיתי את התגובות  ואת הזלזול של האנשים, וזהו“.

בוא נדבר קצת על ערוץ .20‬ אין חשש שערוץ כזה, במיוחד תחת שלטון ימין כמו שיש פה כבר כמעט עשור, הופך לערוץ לא מספיק ביקורתי, כזה שאפילו מהלל את השלטון? ביקורתיות יכולה לבוא גם  מימין, אבל כל מיני אמירות ש“בעצם לא מספרים לכם כמה טוב כאן“ זה  במובן מסוים אנטי›עיתונות.

”אתה קורא לזה אנטי–עיתונות. אני חושב שחשוב להראות את התמונה המלאה, או להראות דברים שהתקשורת בגלל שהיא בעלת אג‘נדה שמאלנית חושבת שהיא צריכה להסתיר, או שהם  לא חשובים בעיניה. האג‘נדה השמאלנית של התקשורת זה לא דבר שאני אומר, הוא מוכח בעובדות ובמספרים. אז אם מול כל התקשורת הגדולה שמביאה לידי ביטוי גוון מסוים וקולות מסוימים ועמדות מסוימות יהיה גם כלי תקשורת קטן שמבטא עמדות אחרות - השמים לא ייפלו“.

מה אתה חושב, למשל, על ראיון כמו זה שעשו שמעון ריקלין וטל מאיר עם שרה נתניהו?

”הראיון הזה היה בתקופה שלא הייתי כאן בערוץ, אבל אני חושב שהביקורת עליו יצאה מכל פרופורציה. הייתה ציפייה מצד אנשי תקשורת שהם יישבו מול אשת ראש הממשלה ויקרעו אותה  בביקורת. היא אשת ראש הממשלה, לא ראש הממשלה, אז כל נקודת המוצא של הביקורת כלפי הראיון הזה היא מעוותת בעיניי. אני לא מצפה ממראיין שיושב מול אשת ראש הממשלה לנעוץ  בה שיניים“.

כן מצופה מכל מראיין שיאתגר את המרואיינים שלו. לא צריך לשאול אותה על תקציב המדינה, אבל יש הרבה שאלות שנוגעות אליה, כמו טענות על מעורבות שלה במינויים, על מה שקורה במעונות ראש הממשלה.

”בסדר, אז מה אתה רוצה, להביא אותי למצב שאני אגיד לך שיכול להיות שהייתי שואל אותה גם שאלות אחרות? אני אומר לך שבעיניי הביקורת על הראיון הזה יצאה מכל פרופורציה. אני לא שמעתי על לאתגר את אשת ראש הממשלה אצל ראשי  ממשלה אחרים“.

אז התשובה היא שזה לא בסדר, אבל גם כלי תקשורת אחרים היו לא בסדר בעבר?

”לא, זה היה ראיון ליום האישה ואי אפשר להשוות את זה לראיון עיתונאי. יש מסגרות שבהן אפשר להגיד ’עכשיו אנחנו לא מדברים על דברים שהם זולת תפקידך כאשת ראש הממשלה,  כאמא, כאישה, כבת‘. זה בסדר לעשות  גם ראיון כזה. מה קרה? למה כל הזמן צריך את הסכינים? אז יש ראיון אחד  שהוא כזה, לא נפלו השמים“.

השאלה היא אם הראיון הזה הוא לא סימפטום למה ששאלתי  עליו קודם - לכך שערוץ כזה נופל, או עלול ליפול, למקום של אובדן הביקורתיות, ועיתונות היא בסופו של דבר למתוח ביקורת, שלפחות חלק גדול ממנה אמור להיות מופנה כלפי השלטון.

”לא צריך להסביר לי כעיתונאי שביקורתיות היא חלק מאוד חשוב  בעבודה העיתונאית. על זה אין ספק. אבל יש כאן גם עניין מאוד בסיסי שצריך להבין, וזה שתקשורת זה מגוון  של דעות. זה לא דעה אחת. ובעניין הזה של ראש הממשלה ורעייתו יש איזו ציפייה שנפעל לפי ברירת המחדל בתקשורת, ששניהם לא בסדר וצריך רק לבקר אותם. אפשר גם לעשות ראיון עם אשת ראש הממשלה ולדבר איתה רק על דברים טובים. זה בסדר. אז היא תתראיין מחר אצל  מישהו אחר“.

היא לא תתראיין.

”היא כן תתראיין. למה אתה  אומר את זה? אני לא מקבל את זה. היא התראיינה אצל סיון רהב מאיר  (בחדשות ‭ ,2‬ ב–‭,2011‬ י“כ), והיא תתראיין אצל מישהי אחרת, ושם ישאלו אותה נניח את השאלות על עוזרת הבית שאתם אולי נורא מצפים  שישאלו אותה“.

”להיות מזרחי ולא לגור במרכז זו תפיסת עולם“

איבגי, ‭ ,42‬ נולד וגדל באילת, הצעיר מבין שבעה אחים, להורים שעלו  ממרוקו בשנות השישים (”כשאבא שלי ירד מהאונייה הוא ביקש שיביאו אותו למקום שיש בו עבודה ולקחו אותו להיות כורה נחושת במכרות  תמנע“). ”הייתי הילד הקטן הזה שכל הזמן מחפש את העיתון בבית ומחובר  לתקשורת“, הוא מספר. בגיל ‭ 12 ‬ התחיל לכתוב בעיתוני נוער, ובתיכון כבר כתב במקומון של העיר ”ערב  ערב“. אחרי הצבא השתלב ברדיו קול הים האדום, שימש כמה חודשים  כתחקירן בערוץ ‭ ,2‬ ומשם עבר להגיש את מהדורת החדשות המקומית של באר שבע.

כשרשות השידור הפסיקה להפיק את החדשות המקומיות נקלט במערכת  החדשות של ערוץ 1 בירושלים, תחילה בתפקידי עריכה זוטרים ובהמשך התקדם להגשת מבזקים ובסופו של  דבר, כאמור, גם להגשה של התוכניות  המרכזיות: ”מבט“, ”חדשות השבת“  ו“המוסף“.

עכשיו, כשהוא בערוץ ‭ ,20‬ לא תמצאו אותו צועק עם הפאנליסטים  ב“פטריוטים“, אבל המונולוגים שאיתם הוא פותח את התוכנית שלו מדי ערב  - מושחזים, מנומקים, מכוונים כלפי נקודות התורפה של המחנה היריב ולא אחת אכן מאתרים אותן - זוכים להצלחה ברשתות החברתיות, ואפילו גורמים לתחושה שאולי הוא קצת פוספס לאורך השנים, שבהן היה קל יותר ללכת למשל אחרי העקיצות המתנשאות  והצפויות ב“מוסף הארץ“.

אתה המון שנים בתקשורת ובכל זאת אתה דבק בנקודות מבט של אאוטסיידר, אפילו מדבר במונחים של  ”אתם“ ו“אנחנו“.

”אני מודע לזה לגמרי וממש אין לי בעיה עם זה. אני חושב שהתקשורת צריכה לעשות כברת דרך מאוד ארוכה כדי לייצג את העם בישראל, כי אנחנו ממש לא שם. בן אדם שמופיע על המסך מביא איתו משהו. אם הוא גר  בפריפריה, או אם הוא מזרחי, הוא לא ישאל שאלות שמעניינות נניח רק את  תושבי תל אביב. המחשבה היא אחרת,  אין מה לעשות“.

במה זה בא לידי ביטוי?

”אנחנו באים ממקומות אחרים וגם המקומות האחרים האלה צריכים לקבל ביטוי על המסך. זו צורת מחשבה וצורת חיים. זה לא רק עניין של לאיזו אמא נולדתי, כי הרי נורא מחפשים להפוך את זה למשהו כזה של לבדוק אם אמא  שלו ספרדייה או לא. לא, להיות מזרחי זו תפיסת עולם, ולגור בפריפריה זו תפיסת עולם, ואתה לוקח את התפיסה הזאת והיא מלווה אותך בכל העשייה והעבודה העיתונאית שלך על המסך. יש תפיסת עולם של פריפריה שפשוט לא מקבלת היום ביטוי בתקשורת, והמהפכה בעניין הזה רק התחילה.  המהפכה באמת רק בראשיתה“. •

”חשוב להראות את התמונה המלאה, להראות דברים שהתקשורת חושבת שהיא צריכה להסתיר או שהם לא חשובים  בעיניה. האג‘נדה השמאלנית של התקשורת מוכחת בעובדות. אז אם מול התקשורת הגדולה שמביאה לידי ביטוי גוון ועמדות מסוימים יהיה גם כלי תקשורת קטן שמבטא עמדות אחרות - השמים לא ייפלו“
”כשמינו אותי להגיש  את ’הכול דיבורים‘, לפני שנתיים קם קול  סערה: ’מה פתאום  נותנים לו לשדר?‘. שנה וחצי שידרתי עם מאבטח בכניסה לאולפן, ואף אחד  לא ידע. למה? כי עיתונאים שמשדרים בתאגיד ונחשבים לעיתונאים גדולים, לא נתנו לי לשדר. למה, כי בן אדם שהוא כאילו לא מהברנז‘ה שלכם בא  פתאום ומדבר?“

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן