שותף מתוך המהדורה 26/07/2017 חדשות

אי–הרלבנטיות של הצנזורה ח"כ נחמן שי

נלחמים את המלחמה שהייתה

Picture
Picture

רה"מ בפגישה עם המאבטח לאחר שובו

צילום: חיים צח / לע"מ

מאמציה המגוחכים של הצנזורה לעיתונות ולתקשורת (הצנזורה הצבאית) לחסום פרסומים בישראל של מידע המתפרסם בעולם (וממילא גם בישראל), דומים למי שנלחם את המלחמה שהייתה. אמנם זאת נטייה אנושית להסתכל לאחור ולנסות ולהקיש קדימה, אבל ההיסטוריה לא בהכרח חוזרת. במקרה של הצנזורה הצבאית הדבר אינו עובד יותר. המצור התקשורתי שהטילה הצנזורה על המידע מתקרית הירי בעמאן מוכיח עד כמה המוסד הזה נעשה אנכרוניסטי ומיושן. בשעה שהמידע זרם בתקשורת העולמית וברשתות  החברתיות, אזרחי ישראל נשארו במצור.

היו שנים שבהן הייתה יכולה הצנזורה לעכב פרסומים ואפילו למנוע אותם. הימים הללו חלפו לבלי שוב. רשתות הענק שנפרסו בעולמנו באמצעות האינטרנט, מסכלות כל מחשבה כזאת. מן הרגע שבו כל אדם מחובר לרשת פיזית או אלחוטית ומסוגל לתקשר עם חברו בקצה העולם, מהרגע שמכשיר טלפון היה למערכת תקשורתית מגוונת, קולית ויזואלית וכתובה, לא ניתן עוד למנוע מן המידע להתפזר במהירות.

נכון, יש מדינות, כמו סין למשל, שמצליחות לחסום את גישתן של הרשתות לארצן ולהחליפן ברשתות המקומיות. אך  גם כך ספק אם הסיני "הממוצע" באמת  מנותק מהעולם, והמידע אינו מגיע אליו.  אבל במדינות מערביות, דמוקרטיות, שבהן הציבור נהנה מחופש גישה ומחופש גלישה,  המאמצים הללו הם פתטיים. עובדה, שמי שרצה לדעת בלילה, אכן ידע ויכול היה אפילו להעביר לחבריו הקרובים והרחוקים.

נכון, היה חריג אחד באירוע המתפתח והוא הדאגה לאנשינו בעמאן. באירוע כזה נדרשת גמישות והבנה. היה צריך לעשות כל מאמץ  ובדיסקרטיות מרבית, להביאם הביתה. אולם  כעבור שעה–שעתיים, להנחיות הצנזורה  לא היה כל ערך, והמידע שטף את המזרח–התיכון, במיוחד על הקרקע הפורייה של  משבר הר–הבית.

בצנזורה יש אנשים חכמים ומנוסים. הם כבר עברו משברים כאלה. חובתם הייתה להסביר לממונים, כי פרק הזמן שעומד  לרשותם הוא מוגבל. מעבר לו, הם שוחקים את היסודות הרעועים שעליהם מונחת הצנזורה, והנכונות של התקשורת לשתף איתה פעולה. הבסיס החוקי לפעולתה של הצנזורה בישראל היה ונשאר "חוקי החירום  של המנדט הבריטי", משנת ‭ .1943‬ למיטב  ידיעתי, המנדט כבר לא פה.

מסרבים לוותר על  ה"צעצוע"

אמנם הכנסת עוסקת בשקידה רבה בתיקון חוקי חירום כאלה מתוך הבנה כי זמנם עבר, אך התהליך ממושך. הממשלה ורשויות  הביטחון למיניהן (לרבות המוסד, השב"כ,  המשטרה, המלמ"ב ואחרים) מסרבים לוותר  על ה"צעצוע", על אף שברשותן גם אמצעים  אחרים, למשל, צווים של בית–משפט. האמת היא, כי התקשורת מבחינתה מוכנה עדיין לקבל את הצנזורה כמו שהיא, ומסתפקת בהבנות ובפתרונות מיידיים לגבי אירועים שוטפים.

בדיונים שונים לאורך השנים הובהר  כי חקיקת "חוק צנזורה חדש" היא בלתי  אפשרית ואפילו מזיקה. זהו מצב לא בריא,  שכן הקווים מטשטשים והולכים. הבג"ץ המפורסם של עיתון "כל העיר" נגד הצנזורה, קבע שהצנזורה יכולה לפסול רק ידיעות  שיש בהן "ודאות קרובה לפגיעה בביטחון". זה אמור היה להשאיר מספר מצומצם מאוד של נושאים הכפופים למשטר הצנזוריאלי. אולם הניסיון מלמד, כי גם נושאים אחרים שחשיבותם הביטחונית מעורערת, נופלים  קורבן ל"מספריים" של הצנזורה.

נכון, ישראל נמצאת במצב חירום ביטחוני מיום הקמתה. הכנסת מחדשת כל שנה את האישור לכך, אולם עדיין אין להשתיק באמצעות הצנזורה את זכותם של אזרחי המדינה לדעת. מאחר שאינני אטום גם למורכבות של נושאים ביטחון שוטפים ולסכנות ולסיכונים שלהם, הצעתי לשמר מספר מצומצם של נושאים ביטחוניים ברמה העליונה ביותר, ולהגיע להבנות עם התקשורת כי יש לבקר אותם ולפקח עליהם.

לצנזורה בהסכמה מן הסוג הזה יש ערך, שכן היא מבוססת על הבנה הדדית ואינה  כפויה. במקום זאת, התקשורת מוכנה להיכנע לדרישותיה של הצנזורה הצבאית. בדרך זו גם העיתונות פחות ופחות רלבנטית.

במאה ה–‭21‬ נקבעו כללי משחק חדשים. במרכזו של העולם הזה הממסדיים קורסים ואת מקומם תופסים בודדים ורשתות. הצנזורה  יכולה להתעקש, היא לא תהיה שם. •

המצור התקשורתי של הצנזורה על המידע מהתקרית בעמאן מוכיח עד כמה המוסד הזה  אנכרוניסטי. בעולם זרם המידע, ורק אזרחי ישראל נשארו במצור. גם נושאים אחרים שחשיבותם הביטחונית מעורערת, נופלים  קורבן ל"מספריים" של הצנזורה

הכותב הוא חבר ועדת חוץ וביטחון; עבודת הדוקטורט שלו עוסקת במלחמה על התודעה

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן