שותף מתוך המהדורה 09/05/2017 Lady

הרגשתי את השולחן שלי בדסק רועד בגלל הציבור בחוץ

היא נטועה עמוק במדורת השבט של חדשות ערוץ ‭ ,2‬ אבל כשהצטרפה לרשתות  גילתה ערוץ כוח חדש: יש לה ‭ 120‬ אלף עוקבים בפייסבוק, ‭ 80‬ אלף בטוויטר  ויותר מעשרת אלפים איש קוראים את ’הווטסאפ היומי‘ שלה. בראיון  ל'ליידי גלובס' אומרת סיון רהב–מאיר: ”בהתחלה התלהבתי שאין מעליי עורך,  אבל היום אני לפעמים רוצה להתייעץ עם מישהו. זה המון המון כוח בלחיצת כפתור“

Picture

"רוב הזמן אני אומרת לעצמי שהנה, גם השבוע מיליון איש נחשפים לתכנים בדף שלי, אבל ברור לי שפייסבוק גם משתמשת בי. אני מנסה להשתמש בטכנולוגיות האלה נגד עצמן, כדי שאנשים יניחו אותן בצד ויפתחו ספר"

(ע. צלמת: נועה ארלזורוב; איפור: סבטלנה קריחלי; סטיילינג: שרון חזום;  שמלה: מירב קצב ‭ ;Monirage‬ צעיף: גולברי)

היא לא ידעה את זה לפני שדיברנו, אבל סיון רהבמאיר ואני כבר נפגשנו בעבר. כשהיינו בני 13 והיא עוד הייתה חילונית, נבחרנו על תקן שני ילדים חכמים להשתתף בתוכנית של גבי גזית בערוץ

‭.2‬ נפגשנו לשיחת הכנה קצרה כמה ימים לפני  השידור, ואפילו קצת נדלקתי עליה. אדמונית, חכמה ונמרצת, מה עוד יכול בן תשחורת תל אביבי לבקש.

אבל לצילומים היא לא הגיעה. הבריזה, כי קיבלה הצעה טובה יותר: להשתתף במעגל של דן שילון. שם היא ישבה לצד ראש הממשלה,  יצחק רבין ז"ל, בעוד אני הסתפקתי בשר החינוך  דאז, אמנון רובינשטיין, זאב נחמה מאתניקס, ומי שהיה ראש האופוזיציה הטרי, בנימין  נתניהו. מאז עברו, קשה להאמין, ‭ 22‬ שנה. מנחי אקטואליה מסוגם של גזית ושילון כמעט נעלמו  ממפת הטלוויזיה, רבין נרצח, נתניהו הוא ראש  ממשלה נצחי, כמעט, ומנהל מאבק בלתי נגמר בשיירי האליטות מפעם.

Picture
”יש הרבה סכנות בכוח הדיגיטלי“

ורהב–מאיר? היא חזרה בתשובה והביאה לעולם חמישה ילדים, בחירה שפעם הייתה מעבירה אותה מבעלי הכוח לחסרי הכוח, והיום ייתכן מאוד שדווקא משמשת כמכפיל כוח. ככה ששיחה על השינוי שחל במוקדי הכוח לאורך השנים האחרונות בישראל עולה כמעט מעצמה,  בפרט כשרהב–מאיר, ‭ ,35‬ חיה בקו התפר שבין  המדיה הישנה לחדשה. היא מתגוררת בירושלים, אחרי שנים רבות ברמת השרון, עובדת ככתבת  ומגישה בחדשות ערוץ ‭ ,2‬ כותבת טור במוסף  הפוליטי ב'ידיעות אחרונות', ומגישה יחד עם  בעלה, ידידיה מאיר, תוכנית זוגית בגלי צה“ל, אבל נדמה שלא פחות זמן היא משקיעה ברשתות החברתיות.

”התקשורת לא עוסקת בכך, מסיבות מובנות, אבל היא הולכת ומאבדת מכוחה. הכי קל להגיד  שנתניהו נלחם בה, והוא אכן נלחם, אבל אולי הוא והעיתונאים קצת מנהלים את מלחמת האתמול. מהרגע שבו נתחיל לשוחח ועד לסיום  הראיון התקשורת תאבד עוד מכוחה“.

הרגע שגרם לה להבין את עומק המשבר התרחש בספטמבר האחרון, כשהילארי קלינטון צולמה כשהיא קורסת בדרך לרכב שלה, אחרי  הטקס לזכר אסון התאומים. ”אחד העיתונאים החשובים בשנה החולפת הוא זאדנק גאזדה. אין לו תעודת עיתונאי ואף אחד לא זוכר את שמו, אבל הוא הבחור שצילם את קלינטון. זה תיעוד שטלטל לגמרי את מערכת הבחירות באמריקה.

”מדובר בווידיאו של האישה שרוצה להיות  החזקה בעולם, מתועדת כשהיא כל כך חלשה. ישבתי בדסק החדשות כשהתיעוד פורסם, והתחלתי לברר מי זה הצלם. מתברר שמדובר  בתומך של הילארי. הוא צילם אותה כמעריץ, הוא לא חשב על הפגיעה בה כשהעלה את החומר  לטוויטר שלו, כי זה חזק ממנו. מן הסתם הוא גם יכול היה למכור את התיעוד לאחד הערוצים  ולקבל עליו כסף, אבל הוא לא עשה זאת, כי היצר להתפרסם לרגע ולשתף מהר הוא חזק יותר.

”גם הגילויים הבאים מהסוג הזה יגיעו מאנשים  כמוהו. כמעט כל אחד הוא עיתונאי, כל סלולרי הוא תחנת שידור. יש היום אנשים בתקשורת המסורתית שהתפקיד שלהם הוא לבדוק כל הזמן  מה קורה בפייסבוק, מה רץ ברשת. אני לא מכירה מישהו שעובד בפייסבוק ובודק מה רץ בטלוויזיה.  כלומר, ברור מי רודף אחרי מי“.

לא כל אחד עם סלולרי הוא באמת עיתונאי.

”נכון, ודווקא בעידן הפייק ניוז יש חשיבות לדיוק ולמידע אמיתי. אבל כל מקרה כזה רק  מחזק אותי במסקנה אחת: בעתיד, הכוח שלנו כעיתונאים יתבטא בעיקר בתחקירי עומק או  בפרשנויות, לא בהבאת מידע גולמי. ברור שלא כל גולש יכול לעשות תחקיר של חיים ריבלין, ולא כל צייצן יכול לפרשן את הפוליטיקה כמו  עמית סגל. יש עדיין חשיבות למידע מעובד, שהתאמצו והזיעו עבורו, אבל רוב המידע  הבסיסי יהיה גלוי וחשוף שם בחוץ, יותר ויותר.

”כבר עכשיו העולם מתפוצץ מרוב מידע. פעם תפקידי כעיתונאית היה ללכת ולהביא אינפורמציה, לסכם עבור הציבור את אירועי  היום. כיום המידע מגיע לכולם לפני כן. לא רק שהם לא רוצים ממני מידע חדש, הם מוצפים  במידע, המוח שלהם מלא רעש. היתרון היחיד שלי כאשת תקשורת יכול להיות בסידור כל הרעשים לכדי איזה נרטיב, לתת לדברים איזו  משמעות“.

מערבבת פלטפורמות

רהב–מאיר החלה את דרכה העיתונאית בגלי  צה"ל, שם שימשה כתבת לענייני רווחה וקליטה,  משפט ודתות. עם סיום שירותה, ב–‭,2002‬ מונתה  לכתבת לענייני דתות בערוץ ‭ ,2‬ ואחר כך הפכה לכתבת לענייני משפט. בשנים האחרונות היא  מגישה את 'שש עם' לסירוגין עם עודד בן–עמי.

מתי הייתה לך התלבטות מקצועית?

"אין יום שאין לי בו כמה וכמה שאלות. אני מוקפת בהרבה אנשים טובים להתייעץ איתם, וברוב המקרים אני מתייעצת בעיקר עם ידידיה  בעלי. הוא העורך הראשי שלי. אנחנו בעצם עובדים ביחד כל הזמן. הנה רק כמה דוגמאות מהדילמות בתקופה האחרונה: האם ההיריון של שרית חדד או של בר רפאלי הוא אייטם שצריך  לעסוק בו בהרחבה בחדשות? לדעתי לא. האם  להגיב על מה שיוסי קליין כתב ב'הארץ' על הדתיים שגרועים מחיזבאללה או להתעלם? בעיניי זה קשור לכל שיח ההסתה שבו כל היום מגנים את הרב יגאל לוינשטיין ואת בצלאל  סמוטריץ' ואת יאיר גרבוז ואת גידי אורשר, ולי  אישית הלופ הזה קצת נמאס. תנו לדבר. מחר בטח יהיו דילמות חדשות. אם אתה לא מתלבט

Picture
”בעוד דור לא יהיה מי שינהל את  הוויכוח“. עמית סגל

”היו שלושה מקרים שבהם הרגשתי את השולחן שלי בדסק רועד בגלל הציבור בחוץ. הרגשתי שכללי המשחק משתנים, ושאי אפשר להמשיך לדווח כמו פעם. אלה שלושה מקרים שונים, אבל דומים בהתנהגות של ההמונים: אלאור אזריה, רומן זדורוב  ושי חי מ‘האח הגדול‘. הגולשים פשוט הקימו  ’צבא‘, ולא הסכימו לקבל את החלטת הממסד, לא משנה אם הממסד הוא צה“ל או  הפרקליטות או ’קשת‘“
”ראיתי את זה כבר אחרי התקרית בחברון, כשכתבתי נגד הדרך שבה אלאור אזריה פעל, וקיבלתי אלפי קללות ותגובות נגד. הכוח שהיה פעם למי שהחזיק בידו את המיקרופון ברח  אל המאסה, אל ההמון, ואנחנו רודפים אחריו“
”יש ‭ 30‬ מנדטים לליכוד, אבל אפס מצביעי ליכוד בקרב הפרשנים והמגישים הבכירים, כך שאני מבינה את התסכול של נתניהו. נגיד שהוא יכול היה ללחוץ על כפתור שהיה מפסיק את כל הדיווחים -לא איפה יאיר ישן, לא לאן אבנר הלך עם המאבטח,  לא שרה, כלום כלום. אתה חושב שהוא היה לוחץ על  הכפתור הזה? לא בטוחה“

אתה כבר כנראה פועל כמו רובוט".

איך הכוח הדיגיטלי משפיע על העבודה העיתונאית שלך?

”יש עדיין כוח למדורות שבט, בפרט באירועים גדולים. הרגשתי את זה בשידורים  דרמטיים - החזרה של גלעד שליט הביתה,  משפט קצב, משפט אולמרט, ההלוויה של פרס,  מבצע צוק איתן. יש גם כוח לכתבות בלעדיות,  לתחקיר, לעבודה קשה. יצא לי לראיין בחודש האחרון את הרב של משפחת קושנר, שדיבר בהשבעה של טראמפ, וגם את הרב לוינשטיין  שעלה לכותרות. זה לא דבר שעושים בווטסאפ.

”ביום יום, בשגרה, אני משתדלת לערבב בין הפלטפורמות, לספר גם מה קורה מאחורי הקלעים. אישית הייתי רוצה להעלות את כל הליינאפ של התוכנית לרשת לפני שהיא  מתחילה, ברדיו ובטלוויזיה, אבל לא כל העורכים שלי אוהבים את זה.

”זה גם כיף להעלות חומרים מרצפת חדר העריכה. אנשים רוצים לדעת מה לא נכנס  לשידור, להרגיש שותפים לתהליך. הרי חלק מהכוח של התקשורת הוא בחוסר השקיפות, הציבור לא יודע איך עורכים מהדורה. לי חשוב  שידעו, שישמעו על השיקולים, על מה נכנס  ואיך ומתי“.

Picture
”אמרתי לו שהעובדה שהוא לא בודק לייקים כל היום עושה אותו באופן נדיר לאחד האנשים  השקולים בדסק“. אבי וייס,  מנכ“ל חדשות ערוץ 2

(צילומים: אריק סולטן, יונתן בלום)

היה לי מורה באוניברסיטה שאמר שמי שמרגילים אותו לאכול במבה יקיא מקוויאר. מי שיתרגל לצרוך חדשות שכל אחד יכול  לייצר, לא תהיה לו סבלנות לפרשנים. הם ייאלצו להיות פופוליסטים ונטולי עומק כדי שיקשיבו להם.

”זו בהחלט סכנה, אבל אנחנו בעידן של תנועת  מטוטלת. ראינו את זה בבחירות בארה“ב, איך אנשים בורחים מקצה אחד לשני. אין לי ספק  שעומס היתר, הרעש, הסחות הדעת, הקשקשת, הטמטום - יתבטאו במקביל גם בחיפוש אחרי שקט ועומק ומסר. אני יכולה להראות לך את  זה מספרית, בפוסטים בפייסבוק. דווקא כשאני  מעלה משהו נגד כיוון התנועה, ארוך יותר, מנומק יותר - אתה רואה לפעמים חצי מיליון  איש שקוראים ומשתפים, ואומרים: זה בדיוק  מה שחיפשתי לשמוע“.

את לא חושבת שהכוח שעדיין נשאר בידי התקשורת מאוים על ידי הממשלה? התקשורת היא האויב המרכזי של נתניהו.

”מטריד אותי היחס של נתניהו לתקשורת כאויב, אבל מטריד אותי גם יחס התקשורת  לנתניהו כאויב. אני לא חסידה שוטה שלו, אבל גם לא חושבת שהוא מקור כל הרוע עלי אדמות. חלק מהביקורת של נתניהו כלפי התקשורת נכונה ועניינית. יש באמת בעיה של ייצוג ושיקוף של חלקים רחבים בעם. אבל חלק  מההתנהלות - בפרט סביב התאגיד - נראה  לי פשוט לא רציונלי, מעציב, מאכזב. חשבתי שהתאגיד יהיה חלק מהפתרון, לא ברור לי למה נתניהו רואה בו חלק מהבעיה. בדיוק אמרתי  לח“כ דוד ביטן בחדר האיפור אצלנו - זה  המקום שבו הוא גר לאחרונה, נראה לי - שיש  פה איזו זחיחות שהליכוד עלול לשלם עליה“.

את לא עושה לנתניהו הנחות? הוא הרי רוצה להסיח את דעתנו מחוסר העשייה שלו,  מהשחיתות האישית, ומעל הכול – הוא רוצה  תקשורת צייתנית, מלטפת, עע הראיון עם שרה נתניהו.

”אוקיי, אז אני לא רוצה תקשורת כזו.  כשראיינתי את שרה נתניהו, לפני כמה שנים,  שאלתי את כל השאלות שרציתי. אבל שמע, יש  דבר כזה ששמו קלפי, הולכים אליו בבחירות. בבחירות האחרונות נתניהו קיבל שם - עם כל הסיגרים וגלידת הפיסטוק וכל העשייה  או אי העשייה ‭ 30 -‬ מנדטים. זה מטורף ללכת  בכנסת ולראות שכל ח“כ רביעי הוא שלו. ואף אחד לא הצביע נטו לאורן חזן או יהודה גליק  או נאווה בוקר, אנשים הצביעו ביבי. יש ‭ 30 ‬ מנדטים לליכוד, אבל אפס מצביעי ליכוד בקרב הפרשנים והמגישים הבכירים, כך שאני מבינה את התסכול שלו.

”אגב, נגיד שנתניהו יכול היה ללחוץ על כפתור שהיה מפסיק את כל הדיווחים האלה  לגביו. לא איפה יאיר ישן, ולא לאן אבנר הלך עם המאבטח, ולא שרה ולא המבשלת ולא המטפלת  ולא מני נפתלי, כלום כלום. אתה חושב שהוא  היה לוחץ על הכפתור הזה? אני לא בטוחה“.

כולנו מיעוט

את שייכת לדור שגדל כשעדיין היה רק ערוץ אחד בטלוויזיה, ועיתונות כתובה  הייתה בשיא כוחה. המפה השתנתה לחלוטין.

”ראיתי איך חלוקת הכוח משתנה. האנשים הבכירים ביותר משתמשים ברשתות החברתיות ומשקיעים בכך המון. ראיתי גם אנשים משתנים עבור לייקים, נחשפתי לראשונה לכתבים בלי פילטר. אתה רואה איך באמת הם כותבים וחושבים, לטוב ולרע. פתאום אתה מגלה שחברים שלך לא  יודעים לנסח משפט, או, חלילה, משתמשים בשלושה סימני קריאה“
"יש פוליטיקאים שמחפשים תמידית את התמונה מהשטח כדי להעלות לרשת. אתה רואה אותם ואת עוזריהם מביימים סיטואציות. אני מאבחנת את זה גם אצלי,  כמובן, וזה מפחיד גם אותי"
”פעם תמונות של פוליטיקאי רוקד בבר מצווה היו תמונות פפראצי שהיינו צריכים להתאמץ עבורן. היום הפוליטיקאי מעלה את זה בעצמו, הפדיחה היא עצמית. הוא כבר לא רוצה שיצלמו אותו עם חליפה, זה לא מביא לייקים. התרחשה פה שבירת דיסטנס מוחלטת. פעם הם רצו שאקח  מהם ’סינק‘ הכי ממלכתי למהדורה, היום הם מעלים תמונה שלהם באבובים בירדן עם הילדים“

”אני זוכרת שלירן דן, שהיה פעם סמנכ“ל  חדשות ערוץ ‭ ,2‬ קרא לי לפגישה ואמר שהוא  פתח לי דף פייסבוק רשמי. צחקתי. הרגשתי  שיש לי מספיק מיקרופונים, אז בשביל מה. הצטרפתי לרשתות מאוחר, לקח לי זמן לקלוט שאני יכולה לפתוח ערוץ תקשורת משלי.

”לפני כשנתיים, בחופשת הלידה של יהודית,  בתנו החמישית, היה לי זמן להתבונן קצת מהצד, וראיתי איך חלוקת הכוח משתנה. האנשים הבכירים ביותר משתמשים ברשתות החברתיות ומשקיעים בכך המון, למרות שיש להם עוד מקומות להתבטא ולהשפיע. ראיתי גם אנשים משתנים עבור לייקים, נחשפתי לראשונה לכתבים בלי פילטר, אתה רואה איך באמת הם  כותבים וחושבים, לטוב ולרע. זו הרמת מסך, גל  של שקיפות, בכל התחומים. פתאום אתה מגלה שחברים שלך לא יודעים לנקד ולנסח משפט,  או, חלילה, משתמשים בשלושה סימני קריאה או שאלה.

Picture

הילארי קלינטון מתמוטטת ליד רכבה

(צולם מסך יוטוב)

”אמרתי לעצמי שאם אני נכנסת פנימה, בא לי לפרמט פה משהו. זה לא בשביל להעלות  תמונות של מה שבישלתי. ואני לא מבשלת,  אגב. חשבתי שאולי ניו–מדיה זו הפלטפורמה  להגשים חלום של הנגשת היהדות. רש“י לא נמצא בפייסבוק, איינשטיין לא נמצא באינסטגרם, ובפעם האחרונה שבדקתי גם  הרמב“ם ועגנון לא בדיוק חגגו בטוויטר. הצל,  לעומת זאת, נמצא שם, ובגדול, וגם אמיר חצרוני. אז איך משנים את הפיד? פעם אמרו שאדם הוא תבנית נוף מולדתו. היום אדם הוא תבנית נוף הפיד שלו. איך הופכים גם את  הנושאים האלה לנוכחים, לוויראליים? העליתי פוסט ראשון על פרשת השבוע, ואז פוסט על חג  שמתקרב, ועפתי מעוצמת התגובות“.

אולי את פשוט מחפשת את האמצע, בלי להרגיז אף אחד, כתיבה שתאפשר לך כאישה דתייה להרגיש יחסית נוח באמצע תקשורת חילונית, בערוץ שהוא מדורת השבט הישראלית. זה גם סותר את מה שאמרת על חשיבותו של העיתונאי בעולם החדש. הרי  דעות 'אמצע הדרך' יש לכולם.

”אם אתה מאשים אותי בסגנון מנומס ונחמד,  ובחוסר רצון להשניא חרדים, ערבים, מתנחלים,  שמאלנים - אני מודה באשמה. זו לא קללה  להיות שמאלני, זו לא קללה להיות מתנחל.  אבל ’דרך האמצע‘? לדבר על היהדות עצמה בתקשורת זה הדבר הכי אלטרנטיבי שיש. הכי מהפכני.

”כמעט עשר שנים סיקרתי מפלגות חרדיות  והייתי ’כתבתנו לענייני דתות‘, ימים שלמים  העברתי בבג“צים או בכנסת, ואף מילה לא  אמרתי על התוכן, על התורה. תמיד זה ’מלחמות  השבת‘, בלי מילה על השבת עצמה. עשרות ימים ולילות של מרדפים אחרי אריה דרעי או אלי ישי,  כאילו זו באמת השאלה שמטרידה את הציבור“.

מה שכן מטריד את הציבור החילוני הוא התחושה שהדמוקרטיה נמצאת תחת התקפה. מצנזרים יצירות אמנות, אנשי תקשורת מסומנים כשמאלנים ולכן לא לגיטימיים. את מדברת על עצמך כאנדרדוג, אבל אני כחילוני מרגיש הפוך: שהדת רק צוברת יותר ויותר  כוח. אני מרגיש מיעוט.

”חלק מהתופעות שציינת מטרידות גם אותי,  חלק לא, כי נראה לי שקצת מנפחים אותן, אבל שים לב לדבר מדהים בשיח בישראל: כל  אחד הוא מיעוט, וחי בתודעת מיעוט. כל אחד  בטוח שהכוח אצל האחר, ושדופקים אותו. אני מראיינת מאות אנשים בשנה, ושמתי לב שתמיד החילוני הוא בעיני עצמו מיעוט נרדף,  וכך גם הדתי–לאומי, והחרדי, והערבי. השמאל  הוא, כמובן, מיעוט, יש אנשים שמפחדים להגיד שהם שמאלנים, אבל מנגד גם לימין יש רטוריקה של מיעוט מול האליטה של השמאל,  והוא חש שהוא לא משפיע ולא בא לידי ביטוי".

אז מי צודק?

”ישראל, לדעתי, הופכת ליותר דתית וליותר חילונית במקביל. לכן כל אחד רואה מה שהוא רוצה. יש הרי הרבה יותר חנויות פתוחות בשבת, והכול יותר ליברלי בתקשורת  ובפרסומות ובשיח הציבורי, ומצד שני, בשטח יש הרבה יותר מסורתיות ורצון בזהות יהודית משמעותית. אותי אישית מפחיד שימני זה אומר אוטומטית יותר דתי ולאומי, אפילו לאומני, ושמאלני זה אוטומטית יותר  אוניברסלי, אפילו מתבולל“.

’פחח‘ אחד ארוך

בבחירות האחרונות, מספרת רהב–מאיר, היו שתי פניות לוועדת הבחירות שהיא מגדירה  כמוזרות. ”השמאל פנה נגד ’הבית היהודי‘ בטענה שהם צריכים להוריד את המילה  ’יהודי‘ משם המפלגה, כי הם גרסה מעוותת  של היהדות, והימין עתר נגד ’המחנה הציוני‘  בדרישה שיורידו את המילה ’ציוני‘ כי הם אנטי ציוניים. אנחנו משקיעים המון אנרגיה בשאלות  שמאל–ימין בלי לשים לב לאויב האמיתי: הטמטום. בעוד דור ייתכן שלא יהיו לא עמית סגל ולא רביב דרוקר, לא יריב אופנהיימר ולא קלמן ליבסקינד. לא יהיו אנשים לנהל את  הוויכוח הזה, רק אנשים שיכתבו ’פחח‘ אחד  ארוך ויוסיפו אימוג‘ים“.

שוב המכנה המשותף. תכלס, עיתונאי דתי בישראל הוא חזק או חלש יותר מחילוני? אצל מי הכוח?

”עיתונאים כעיתונאים הולכים ונחלשים, המקצוע עצמו נחלש, אבל זה מאוד תלוי בדמות  עצמה, בפרסונה, באופי. עיתונאי דתי ’חלש‘  יותר משתי סיבות מרכזיות: הוא שומר שבת, והתקשורת מחללת שבת בטירוף, והוא מן הסתם יותר שמרן בעידן שבו הגבולות נפרצו.

”אבל באמת, אני לא יודעת מה זה ’עיתונאי  דתי‘ או ’עיתונאי חילוני‘. אם אני רואה מישהו  עם כיפה, אני אוטומטית מסכימה איתו? צבי יחזקאלי וקובי אריאלי חושבים אותו דבר? עמית סגל וברוך קרא מסכימים על הכול? מתחת למה  שהתקשורת מכנה ’העיתונאים הדתיים‘, מתחת  לספירת הכיפות, יש מגוון דעות מטורף“.

אולי הכוח לא נמצא אצל האינטלקטואלים  מהשמאל או נסיכי הימין, אלא אצל העם.

”היו שלושה מקרים שבהם הרגשתי את השולחן שלי בדסק רועד בגלל הציבור בחוץ. הרגשתי שכללי המשחק משתנים, שאי אפשר להמשיך לדווח כמו פעם. אלה שלושה מקרים  שונים, אבל דומים בהתנהגות של ההמונים:

”אחד העיתונאים החשובים בשנה החולפת הוא זאדנק גאזדה. אין לו תעודת עיתונאי ואף אחד לא זוכר את שמו, אבל הוא הבחור שצילם את קלינטון. זה תיעוד שטלטל לגמרי את מערכת הבחירות באמריקה. מדובר באישה שרוצה להיות החזקה בעולם, מתועדת כשהיא כל כך חלשה"
"מתברר שהצלם הוא תומך של הילארי, שצילם אותה כמעריץ. הוא לא חשב על הפגיעה בה כשהעלה את החומר לטוויטר שלו, כי זה חזק ממנו. הוא יכול היה למכור את התיעוד לאחד הערוצים ולקבל עליו כסף, אבל הוא לא עשה זאת, כי היצר להתפרסם לרגע ולשתף מהר הוא חזק יותר. גם הגילויים הבאים מהסוג הזה יגיעו מאנשים כמוהו"

אלאור אזריה, רומן זדורוב ושי חי מ‘האח הגדול‘.  הגולשים פשוט הקימו ’צבא‘, ולא הסכימו לקבל את החלטת הממסד, לא משנה אם הממסד הוא  צה“ל או הפרקליטות או ’קשת‘.

”ראיתי את זה כבר אחרי התקרית בחברון, כשכתבתי נגד הדרך שבה אלאור אזריה פעל,  וקיבלתי אלפי תגובות נגד. גם קללות. בכל אחד מהמקרים האלה הדיווח שלנו כעיתונאים היה חייב להתייחס לפקטור שפעם לא שקללנו  באולפן. פעם הבאנו רק את החלטת בית המשפט, ופתאום לעם יש מה לומר. הכוח שהיה פעם למי שהחזיק בידו את המיקרופון ברח אל המאסה,  אל ההמון, ואנחנו רודפים אחריו, מנסים לשקף אותו מצד אחד, אבל לא לתת לו להשתלט על האולפן מצד שני.

”אגב, בסוף להפגנות הפיזיות למען אזריה הגיעו הרבה פחות אנשים ממה שחשבתי. ממש מעטים. יותר קל לעשות לייק מאשר לצאת מהבית. אבל אלה מקרים שמוכיחים שיש פה  מנגנון חדש“.

Picture
Picture
Picture

(שמלה: מירב קצב ‭ Monirage‬)

Picture
Picture
Picture

אז זהו, ההמונים ניצחו?

”מה פתאום. האלגוריתם של פייסבוק ניצח. אני לא מאלה שמסתכלים על המהפכה הטכנולוגית רק בעיניים בורקות ובהתלהבות.  אני רואה מה זה עושה לי, בגילי ובמעמדי, וחוששת ממה שזה עושה לילד קטן. זה נראה לי  כמו לתת לו להטיס מטוס לבד. הוא יתרסק. אין  לו את הכלים“.

עם 120‬ אלף עוקבים בפייסבוק, את לא מרגישה שותפה לניצחון?

"ברור שרוב הזמן אני אומרת לעצמי שהנה, גם השבוע מיליון איש נחשפים לתכנים בדף שלי, אבל ברור לי שפייסבוק גם משתמשת  בי במקביל. במובן מסוים, אני בעצם מנסה להשתמש בטכנולוגיות האלה נגד עצמן - אני עובדת עם פייסבוק, טוויטר ובעיקר ווטסאפ כדי  שאנשים יניחו אותן בצד ויפתחו ספר, שירפו".

10,000‬ מנויים בווטסאפ

המדיום הוא המסר, אמר מרשל מקלוהן, ורהב–מאיר מתעקשת שהשינוי הגדול בשאלת הכוח בתקשורת לא נוגע בהכרח באדם  שמאחורי הטקסט, אלא בפלטפורמה. חוץ  מ–‭120‬ אלף עוקבים בפייסבוק יש לה גם מעל ‭ 80‬ אלף בטוויטר, והיא מחזיקה עוזר שעונה  ליותר מ–‭100‬ פניות ביום. במקביל היא נותנת הרצאות, ולצד השיעור הקבוע בירושלים (‭700 ‬ משתתפים מדי שבוע) היא מתחילה סדרת  הרצאות ב'המקום' בתל אביב. אבל אחרי כל  זה, הזירה המרכזית, לדבריה, היא בכלל אחרת  לגמרי: ווטסאפ.

”לפני שנה ראיתי גרף שמסביר שבדקת אינטרנט אחת אנחנו מבצעים 700 אלף התחברויות לפייסבוק, ‭ 2.4‬ מיליון שאלות  נשאלות בגוגל, ‭ 2.8‬ מיליון דקות נצפות ביוטיוב  ו–‭20‬ מיליון הודעות נשלחות בווטסאפ. אמרתי  לעצמי: אוקיי, פוסטים בפייסבוק זה נחמד, אבל ווטסאפ היא מלכת האפליקציות. הדור הצעיר  נמצא שם כל היום, ומישהו אמר לי, ’הדור הזה לא מכיר אותך ואת חברייך, ולא צורך  את המדיה שאתם מייצרים‘. הוא ביקש רשות לפתוח קבוצת ווטסאפ עם כל התכנים שלי.  כתבות מהטלוויזיה, טורים מהעיתון, נאומים,  שיעורים, פוסטים מהפייסבוק. כך התחיל ’הווטסאפ היומי‘. יש היום יותר מעשרת אלפים מנויים, והם כמעט כולם מעתיקים ומשתפים הלאה את התכנים האלה לעוד קבוצות.

”הפידבק הוא אדיר, בכל מקום שאני מגיעה  אליו, בארץ ובחו“ל. חיילים וחרדים, סטודנטים  וקשישים, עולים חדשים, אנשים בהליכי גיור, תנועות נוער. הרי תכלס ווטסאפ שורף לכולנו את הזמן, ואנשים שמחים לקרוא שם איזה רעיון  קצר ומנוסח, לפחות לאיזו דקה ביום. לא מזמן  שתי נערות בשוק מחנה יהודה צעקו לי: ’יו, הנה  זאת מהווטסאפ‘. פעם הן היו צועקות: ’יו, הנה  זאת מהטלוויזיה‘. בעתיד, הרי, כל אחד יעשה מנוי ישירות לאנשי התקשורת שמעניינים  אותו, ו‘יערוך‘ לעצמו את כל התוכן“.

אז העתיד טמון בווטסאפ? עוד מעט ביבי יפתח לעצמו קבוצות?

”כבר בבחירות האחרונות ראיתי את בנט נכנס לקבוצות ווטסאפ משפחתיות כדי לדרבן אנשים לצאת לקלפי. שלוש שעות לסגירת הקלפיות העוזרת שלו הכניסה אותו לקבוצות  גדולות לכמה דקות. נפתלי בנט הצטרף/ה,  נפתלי בנט עזב/ה. הוא ניסה למנוע ככה את סחף המנדטים לליכוד.

”אבל הסיפור הוא לא איזו אפליקציה הכי תצליח. הכוח הדיגיטלי לא עובר לידי ההמונים וגם לא לידי הטאלנטים. לטכנולוגיה יש חיים  משל עצמה. לא ברור אם אנחנו שולטים בה, או שהיא בעצם שולטת בנו. השאלה היא לא  מה אני רוצה ממנה, אלא מה היא רוצה ממני, איך היא משנה אותי. זה יצור שצריך לשים לו  גבולות, לתרבת אותו.

”אנחנו חייבים לשמור מרחק כדי להיות מי שאנחנו רוצים להיות, ולא מי שהטכנולוגיה רוצה שנהיה. הרי בעצם הטכנולוגיה השתלטה על חיינו בלי שנקבע לה כללים וחוקים, ואנחנו חייבים לפתח נורמות חברתיות - מתי מנומס לכתוב בווטסאפ ומתי לא, מתי מפסיקים  לעבוד, איך מוצאים באלנס. השאלות האלה  חשובות יותר מפיתוח של עוד גאדג‘ט. זה  הגאדג‘ט הבא, לפתח שליטה.

”אני אישית מעריכה יותר את שיקול הדעת של מי שלא מכור. עם אנשים כאלה  אני מעדיפה להתייעץ. אנשים מבוגרים יותר,  מנותקים יותר, שבמודע שומרים על צלילותם. בדיוק אמרתי למנכ“ל שלי אבי וייס שהעובדה שהוא לא בודק לייקים כל היום, כי הוא פשוט לא מעלה פוסטים משל עצמו, עושה אותו באופן נדיר לאחד האנשים השקולים בדסק. אתה רואה את זה גם אצל הפוליטיקאים. חלקם מחפשים תמידית את התמונה מהשטח כדי להעלות אותה. אתה רואה אותם ואת עוזריהם מביימים  סיטואציות, מחפשים את הפאנץ‘.

”אני מאבחנת את זה גם אצלי, כמובן, וזה מפחיד אותי, אבל אצל נבחר ציבור זה משמעותי במיוחד. כאילו יש בחירות לא פעם  בארבע שנים, אלא כל הזמן. זה אפילו יותר מזה: פעם תמונות של פוליטיקאי רוקד בבר מצווה היו תמונות פפראצי שהיינו צריכים להתאמץ עבורן. היום הפוליטיקאי מעלה את  זה בעצמו, הפדיחה היא עצמית, הוא כבר לא  רוצה שיצלמו אותו עם ז‘קט וחליפה, זה לא מביא לייקים. התרחשה פה שבירת דיסטנס  מוחלטת. אנשים שפעם רצו שאקח מהם ’סינק‘ הכי ממלכתי למהדורה, מעלים היום תמונה  שלהם באבובים בירדן עם הילדים“.

בסוף הכוח לא אצלנו, אלא אצל הטכנולוגיה.

”לדעתי המשימה של הדור שלנו היא לשים לב לתהליך הזה, לנסח גבולות וכללים ולהוביל לעולם שפוי יותר. שים לב לשני אירועים שהפכו לוויראליים מאוד בתקופה האחרונה: הפאשלה בטקס האוסקר והסרטון של פרופ‘  רוברט קלי ב–‭,BBC‬ שהילדים שלו פרצו פנימה באמצע ראיון בשידור חי.

”הפאשלה באוסקר נגרמה כי בריאן קולינן, רואה החשבון שאמור היה לתת את המעטפה  הנכונה, היה עסוק בטוויטר - הוא העלה  תמונות מאחורי הקלעים. הילדים של פרופ‘ קלי נכנסו לחדר כי אשתו צילמה בסלולרי שלה את הטלוויזיה, כי רצתה לתעד את הראיון איתו. גם אשת הפרופסור וגם רואה החשבון לא  התאפקו. הם היו חייבים לשתף באופן מיידי, ובעצם הרסו רגע חשוב ודרמטי.

”לדעתי זה משל עמוק על מצבנו האנושי. יש בחיינו רגעים מיוחדים, אבל אנחנו לא  מתאפקים. אנחנו משתפים ומעלים ומתייגים, ובעצם הורסים את הרגעים האלה במו ידינו. שני האירועים האלה עלו לכותרות, אבל יש לכל אחד מאיתנו עוד הרבה אירועים כאלה כל  הזמן. זה לא רץ ברשת, זה רץ בנפש“. ›

השינוי בתפיסת הכוח

”יש הרבה סכנות בכוח הדיגיטלי, כשאין  עורך או מו“ל והכול חופשי. השאלה היא לא כמה שעות אנחנו מחוברים אונליין, אלא כמה שעות המוח עסוק בלחשוב על  זה. האם אנחנו מסתכלים על המציאות, וכבר מהנדסים אותה לפוסט. בהתחלה התלהבתי שאין מעליי עורך, אבל היום אני לפעמים רוצה להתייעץ עם מישהו. זה המון המון כוח בלחיצת כפתור. אני יודעת שאם אני משתפת פוסט של אדם אלמוני שכתב משהו, מאות אלפים הולכים לקרוא  את זה. ומה אומרים למי ששולח ושולח,  ואני לא משתפת? אין כבר עורך להאשים.  ”תלמיד מנתניה כתב לי על משהו, ושיתפתי את זה - תוך חצי שעה הוא קיבל טלפון  מלשכת שר החינוך. זו המון אחריות ביד. אבל קל לדבר על הציבור, ולא לדבר על  עצמי, על שינוי האישיות. אני שואלת את עצמי בכנות האם אני אדם יותר טוב, אמא יותר טובה ובת זוג יותר טובה מאז  שהרשתות כבשו את חיינו“.

ומה את עונה לעצמך?   "כנראה שלא. כל הרעש לא הופך אותך  לאדם קשוב, מרוכז או רגיש יותר. זו תישמע קלישאה, אבל כאמא אני משקיעה המון בניסיון להתנתק, לשים את המסך בצד. השבת היא התרופה האמיתית לעידן הדיגיטלי הנוכחי, אבל צריך להתאמץ גם בששת ימי החול. בדיוק מחקתי מהסלולרי שלי את פייסבוק וטוויטר לפני חופשת  פסח, ואני מרוצה מזה מאוד. אפשר להתחבר דרך המחשב, זה הופך את זה לשפוי ונשלט יותר. לפעמים אני קוראת  ויכוחי ברנז'ה סוערים ושנונים בטוויטר, ומדמיינת מהצד השני של המסכים עשרות  ילדים - ילדים של שמאלנים וימניים, דתיים וחילוניים - תולים עיניים מאוכזבות  בהורים המצייצים שלהם".

ההמונים ניצחו?   ”מה פתאום, האלגוריתם של פייסבוק ניצח. אני לא מאלה שמסתכלים על המהפכה הטכנולוגית רק בעיניים בורקות ובהתלהבות. אני רואה מה זה עושה לי, וחוששת ממה שזה עושה לילד קטן. זה כמו לתת לו להטיס מטוס  לבד. הוא יתרסק. אין לו את הכלים“
”הפאשלה באוסקר נגרמה כי בריאן קולינן, רואה החשבון שאמור היה לתת את המעטפה הנכונה, העלה לרשת תמונות מאחורי הקלעים. הילדים של פרופ‘ קלי נכנסו לחדר כי אשתו צילמה בסלולרי שלה את הטלוויזיה, כי רצתה לתעד את הראיון איתו. גם אשת הפרופסור וגם רואה החשבון לא התאפקו. הם היו חייבים לשתף באופן מיידי, ובעצם הרסו רגע חשוב ודרמטי"
”לדעתי זה משל עמוק על מצבנו האנושי. יש בחיינו רגעים מיוחדים, אבל אנחנו לא מתאפקים. אנחנו משתפים ומעלים ומתייגים, ובעצם הורסים את הרגעים האלה במו  ידינו. זה לא רץ ברשת, זה רץ בנפש“ ”לא מזמן שתי נערות בשוק מחנה יהודה צעקו לי:  ’יו, הנה זאת מהווטסאפ‘. פעם הן היו צועקות:  ’יו, הנה זאת מהטלוויזיה'. בעתיד כל אחד יעשה מנוי ישירות לאנשי התקשורת  שמעניינים אותו, ו‘יערוך‘ לעצמו את כל התוכן“

ראה מאמר זה במהדורה האלקטרוית כאן